החלטה בתיק רע"א 10732/04

א.        זו בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת שרה דותן) מיום 7.11.04 בע"א 2665/04, שבגדרו נתקבל ערעור המשיב (בנק הפועלים) על החלטת הרשם המנוח של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ד"ר עדי אזר ע"ה) מיום 3.6.04 בבש"א 3544/04.

ב.        עניינו של פסק הדין נשוא הבקשה במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם על המבקש לחשוף בפני המשיב 1 הסכם שנכרת בינו לבין בא כוחו לשעבר המשיב 2. הרשם המנוח החליט, כי אין המבקש חייב בחשיפתו. בית המשפט קמא בערעור חייב לחשוף, והמבקש, המתנגד לכך, מבקש לערער בעניין זה.

ג.        הפרשה שבסכסוך בין הצדדים, ביריעתה הרחבה, עניינה טענת המבקש כי רומה בסכום גדול במסגרת עסקת מקרקעין על ידי גורם שההליכים נגדו עוכבו עקב צו כינוס, ואף הורשע, ככל הנמסר, בפלילים. לטענת המבקש, הוצג לפניו על ידי הגורם האמור ונציגיו אישור מאת המשיב 1, ובו מצג שווא בקשר להלוואות ומשכנתאות שהושתו על המקרקעין נשוא העיסקה, זו כשלה, והוא נותר כשלפתחו נזקים גבוהים, שעליהם הוא תובע את הגורם עמו התקשר, את נציגיו, את המשיב 1 וכן צדדים נוספים. המבקש יוצג אז על ידי עו"ד נאור, המופיע עתה כנתבע צד ג' על ידי הבנק בתביעה (נדחתה בבית המשפט המחוזי בקשה לכפות על התובע את צירופו).

ד.        בדיון קדם משפט בפני הרשם המנוח ביום 28.12.03 העיד עו"ד נאור כי נכרת בינו לבין המבקש לאחר העיסקה נשוא התביעה הסכם בקשר ליחסים ביניהם (ההסכם). בעקבות זאת עתר המשיב 1 לחשיפת ההסכם, והמבקש התנגד לחשיפתו בשני נימוקים עיקריים - העדר רלבנטיות וחסיון עורך דין-לקוח, לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. עורך דין נאור הותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.

ה.        ביום 3.6.04 דחה הרשם המנוח את הבקשה, לאחר שעיין בהסכם נשוא המחלוקת בהתאם לסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לימים עיינה בו אף השופטת שלערעור בבית המשפט המחוזי.

ו.        הרשם המנוח החליט, כי אין חסיון עורך הדין חל, כיוון שההסכם נערך לאחר סיום יחסי עורך דין-לקוח, וחסיון מקצועי תחולתו מוגבלת לדברים שהוחלפו שעה ששררו יחסי עורך דין-לקוח; הוא גם לא ראה בכך מסמך הנועד להכנה למשפט, הנהנה מחסיון (הלכת רע"א 1412/94 הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 523-522). עם זאת סבר הרשם, כי אין מקום לגילוי המסמך, וזאת על סמך טענת אי הרלבנטיות. הרשם סבר, כי אין בהסכם כדי להשפיע על מהימנות עורך דין נאור, שכן יש לו עניין למסור עדות נכונה ואמיתית כדי לשכנע לשיטתו את בית המשפט כי פעל כראוי; יש לו עניין שהתביעה העיקרית לא תצליח, כי אז גם לא יימשכו הליכי צד ג' נגדו. עוד הוסיף הרשם, כי ההנחה היא בכל מקרה שהמעורבים ימסרו עדויות אמת.

ז.        בערעור בבית המשפט המחוזי - שכאמור עיין בהסכם אף הוא - נפסק כי אכן אין החסיון חל על ההסכם "מכיוון שכל כולו נועד להסדיר את מערכת היחסים שבין הצדדים שלא בקשר ישיר לייצוגו של משיב 1 (המבקש דנן - א"ר), למרות שייצוגו מהווה עילה להסכם". ובאשר לרלבנטיות, נפסק כי היא קיימת, שכן "תוכנו של המסמך יש בו כדי להשליך על מהימנות העדות וכן להוות שיקול, במסגרת השיקולים, באשר לאחריות הנתבעים או חלקם לנזק הנטען". זכות הבנק, כך נאמר, לחקור את עורך דין נאור נגדית, והיא תיפגם אם לא יוצג המסמך.

ח.        (1)    בבקשה הנוכחית טוען בא כוח המבקש, כי היא מעוררת שאלות של חסיון עורך דין-לקוח, מדיניות שיפוטית באשר להסכם מעין זה, כיבוד חופש ההתקשרות ועוד. לפיכך - כנטען - היא באה בגדרם של נושאים שרשות ערעור ניתנת בהם.

(2)      באשר לחסיון יחסי עורך דין-לקוח, נטען, בעקבות פסיקה, כי הוא מוחלט וחל בהקשר השירות המקצועי גם לאחר תום היחסים הפורמליים בין עורך הדין ללקוח, ובהקשר דנא נוגעים הדברים לשירות המקצועי; ועוד, לא היה מקום להתערבות ערכאת הערעור בנושא דיוני, דבר הנעשה רק במקרים חריגים. באשר לרלבנטיות, נטען כי המדובר בהטחת רפש בעורך דין נאור. הוא מעוניין להוכיח כי פעולותיו היו כשורה וכי פעל כעורך דין סביר, ואם בכלל, אינטרס "זר" שלו צריך להיות נגד המבקש, שהרי אם תיכשל התביעה העיקרית ייכשל עמה הליך הצד השלישי.

ט.        (1)    לאחר עיון בבקשה ובמסמכים שצורפו אליה, וכן בהסכם נשוא המחלוקת, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להעתר לבקשה. אכן, אף אילו עסקנו בנושא שלפי הכללים הנוהגים בבקשת ערעור בגלגול שלישי היה מקום לשקול בדבר - ויתכן שכך - הנסיבות הספציפיות אינן מצדיקות היענות למבוקש.

(2)      (א)    ראשית, באשר לחסיון עורך דין-לקוח. אכן, סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין מקנה - ולדברים טעם מבורר - חסיון ל"דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח"; וראו גם סעיף 48(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, החוזר על עיקרון זה, וחל גם (ס"ק (ב)) לאחר שחדל עורך הדין העד בו מדובר להיות עורך דין.

(ב)      אכן, על פי הגיון הסעיף ותכליתו, והדבר מצא ביטוי גם בפסיקה שצוטטה, יכול החסיון להימשך גם לאחר תום היחסים בין הלקוח לעורך הדין, כפי שנקבע בבג"ץ 744/97 גוזלן נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1) 355. אך החסיון אינו מוחלט - "אולם חסיון זה אינו משתרע גם על פרטים אשר הגיעו לאחר מכן לידיעת עורך הדין, ואשר אין להם כל קשר לאותו עניין שלגביו נעזר הלקוח בעבר בשירותיו של עורך הדין" (שם, עמ' 360 מפי השופט אליעזר גולדברג, המצטט גם את דברי השופט ביסקי בעל"ע 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 770, 779; ראו גם ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין סעיף 11.20, עמ' 426-425). לשיטת בא כוח המבקש, החסיון הנמשך יפה כוחו לענייננו, ולא היא. אימתי יימשך חסיון אל מעבר לתקופת השירות המקצועי? בשעה שמה שמתבקש גילויו הוא מאותם דברים שבהם עורך הדין הוא בחינת "ידו הארוכה" של הלקוח, או בחינת פיו, משל להבדיל למשה ואהרן שבמקרא (ראו שמות ד' ט"ז "הוא יהיה לך לפה"). החיסיון במקרים אלה הוא פריבילגיה של הלקוח, שעורך הדין בא כביכול בנעליו לדברים שהוחלפו ביניהם. ואכן, "מטרת החסיון היא להבטיח כי הלקוח יוכל למסור לו (לעוה"ד - א"ר) את כל המידע שברשותו, ללא חשש שמידע זה יגיע לידי אחרים. מסירת המידע המלא נחוצה למתן שירות מקצועי נאות ללקוח" (קלינג, שם, סעיף 11.4 בעמ' 407). לא כן המצב כאשר עורך הדין עומד אל מול הלקוח, והמידע בו מדובר אין עניינו לאפשר שירות מקצועי ללקוח, שאף אינו לקוח עוד, וכאשר מעולם גם לא היה זה מידע שמטרתו לאפשר שירות מקצועי. במקרה כזה אין מקום לחסיון, בוודאי כתום היחסים המקצועיים. בענייננו - וזו עיקר - המצב כיום אינו של יחסי עורך דין ולקוח והשירות הכרוך בהם, ולכן אין המידע בא אל תחת כנפי החסיון. בנוסף, יש אף יריבות מסויימת בין המבקש לעורך דין נאור, הנובעת מן המצב שבו עורך דין נאור נתבע על ידי המשיב 1 כצד ג', בשעה שהמשיב 1 נתבע על ידי המבקש, וזאת אף אם נכרת הסכם בין המבקש לעורך הדין, ונוצר איפוא ניגוד עניינים. כללם של דברים, אין החסיון חל.

(3)      ובאשר לרלבנטיות, מעיון בהסכם נחה דעתי, כדעת בית המשפט המחוזי, כי הוא רלבנטי לסכסוך. מבלי שאביע כמובן דעה באשר למשקלו - ואזכיר, כי הנטיה במשפט דהאידנא היא להקל בקבילות ולהתמקד במשקל הראיה כנשוא להכרעה שיפוטית - סבורני כי המדובר בהסכם שיש לו רלבנטיות בשני פנים, הן באשר לתמונה שעל בית המשפט הדן בתביעה לקבל, והן באשר להגינות כלפי הצד שכנגד. בית המשפט צריך שיראה את התמונה במלואה, ויתרשם מכל צדדיה. ובאשר למבקש, הוא מעוניין להטיל אחריות על הזולת באשר להפסדים שנגרמו לו. זכותו לתבוע, ותוצאת מאמציו לוטה כמובן בצפונות העתיד. ואולם, הנתבע - המשיב 1 - זכאי מנגד להתגונן ככל הנחוץ, ומבלי שאביע דעה כשלעצמי, לגופם של דברים, זכותו בגדר זה היא לנסות להתמודד עם הטענות נגדו גם בחלוקת האחריות, ככל שתיקבע, עם גורמים אחרים. מבחינה זו תיתכן לענייננו, על פני הדברים, להלכה רלבנטיות הן למהימנות הן לתוצאה האופרטיבית.

(4)      למען הסדר הטוב אוסיף, כי הטענה בדבר הצורך לעודד כריתת הסכמים כהסכם דנן, הנסמכת על ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289 (למשל - ככל הנראה - פסקה 14 בעמ' 302 בה נזכר "הסכם שלא לתבוע"), אינה יכולה לפתור את השאלות שמעורר ההסכם באשר למכלול ההתדיינות, כפי שפורט לעיל, ואין בידי לקבלה. הוא הדין באשר לטענה בדבר חופש ההתקשרות שיש לשמור עליו, הנסמכת על בג"ץ 1683/93 יבין פלסט נ' בית הדין הארצי לעבודה (פ"ד מז(4) 702). טענה זו כבודה במקומה, אך אין בהעלאתה כדי ליתן מענה לשאלות שבבסיס העניין דנא. כל אלה נוגעים ליחסים שבין המבקש לעו"ד נאור, אך ענייננו חורג למעגל הרחב יותר במישורים אחדים. לא ראיתי מקום להידרש לטענות אחרות .

(6)      ניתן להבין לאי הנחת של המבקש מחשיפת ההסכם - אך סבורני, כאמור, כי בית המשפט המחוזי צדק בהחלטתו ואין מקום לרשות ערעור נוספת. איני נעתר איפוא לבקשה.

י.        צו עיכוב הביצוע שניתן ביום 25.11.04 בטל; ההסכם בו מדובר יגולה למשיב 1 בתוך 14 יום.

           ניתנה היום, ט"ז בטבת תשס"ה (28.12.2004).

ש ו פ ט

       /עכב